מה בין חיצוניות הדורה לפנימיות שטוחה ? האם נעשה עוול לקובו ?

קובו. קובו. שם קצת מוזר, או לפחות יוצא דופן, אך זוהי נחלתם של הפירות הקרויים "אקזוטיים", להיות בעליי שם לא קליט בתחילה, זאת לפחות עד אשר הוא כבר שגור בפינו (הפרי וגם השם...).

אז מה צורה לו לקובו ? למעשה הוא בנויי עפ"י התבנית המקובלת לפרי (או לפחות אם הוא מונח בדוכן יחד עם פירות אחרים, הוא לא גורם לנו לעצור לידו ולשאול אותו – "היי קובו, לא התבלבלת קצת ? אתה לא כמו כולם, זוז הצידה למדף המיוחדים..."), צורתו סגלגלה, הוא אובאלי,  אין לו פינות חדות, בליטות או שומות על הלחי, לא חטוטרת ולא שפם, חיצונית הוא נעים למראה.

והצבע, איזה צבע ! אדום סגלגל.  כמה מלכות יש בצבע הזה, כמה הוד, הדר וחשיבות עצמית יש בחיצוניות הארגמנית הזו.  ברב חשיבות לוקחים אותו, מגלגלים בכף היד, קדים קידה קלה ומניחים בעדינות בסל (או בשקית או בעגלה או בארגז קרטון, תלויי איפה נמצאת הממלכה בה קניתם את הפרי).

אז כמה הגיגים רשמיים על הקובו - בעברית קרוי גם "תפוח מדברי" או "תפוח המדבר" (בלועזית יש לו גם שם, אחסוך מכם את שבירת השיניים הכרוכה בו), והוא למעשה פרי של קקטוס, היינו פרי זה, עם כל המלכותיות שלו גדל על עמוד קוצים, בחום מדברי, ולמרבה ההפתעה הוא צורך כ – 10% מתצרוכת המים של עצי פרי אחרים ועדיין גלימתו היא גלימת מלכות.

ואז על השיש (או על השולחן או בצלחת או על קרש חיתוך, תלויי במקום בו 
נחתכים אצלכם דברים בבית...) נלקחת סכין ובמשיכה אחת נחצה הוד מלכותו לשניים,  
ואז ..... הפתעה !

אעשה כאן פאוזה קלה (לא לפרסומות) לדיון פילוסופי על חוץ ופנים, עטיפה ותוכן, ספר וכריכתו או במילים אחרות – פיתוח ציפיות :

בעולם הפירות ישנו עניין עם קליפת הפרי ותוכנו, אנחנו מתרשמים מן החיצוניות של הפרי ואומרים לעצמינו – "... הממממ הקליפה נראית ירוקה, אבל בפנים מחכה לו תוכן עסיסי ומתקתק, זאת ועוד – התוכן – יש לו צבע, הוא מזמין, נאכל אותו עם חיוך...", למעשה אין דיסוננס במעבר בין הקליפה לתוכן ויש תמיד סוג של ציפייה בזעיר אנפין שמתעצמת עם הקילוף והגילוי של החבוי תחת המעטפת, ישנה העצמה של התוכן, או במילים אחרות - למעט מצבים של רקב או חצי תולעת (אם חצי ביס כבר בפיכם), אנחנו לא מופתעים (שוב, בד"כ) בביס הראשון.

למשל – אגס – קליפתו ירוקה, אך עסיסיותו מתקתקה ומרווה. האבטיח – למרות קליפתו העבה, תוכנו אדום, מרווה, מתוק (והוא חביב במיוחד על חולצות לבנות...), הנקטרינה – קליפתה כתומה-אדומה והתוכן מתוק, רך ועם טעם של עוד.

לעיתים אנחנו אוכלים את הפרי על קליפתו ויש סוג של השלמה בין התוכן לחוץ, צבעוניות מבפנים בנוסף לחוץ וכמובן גירויי החך והלשון.

השורה התחתונה היא שאין מרחק (או בור קונספטואלי או פער בציפיות, וכו') בין מראה העיניים (חוץ הפרי) ובין הטעם בפה (תוכן הפרי, לאחר הביס הראשון).

נחזור לידידנו הקובו - השארנו אותו חצויי לשניים על השיש (או על השולחן וגו'), והאמת היא שהבטחנו הפתעה, אז הכוונה הייתה יותר לדיסוננס החושי – למרות חיצוניות מלכותית, מקטע קליפתי עבה במגוון צבעים  מהמם, תוכן הקובו זורק את הקשישים שבקוראים לימיי האנטי-מחיקון בטלוויזיה, הפרי בפנים הוא שחור-לבן, או יותר נכון לומר – לבן עם גרעינים (אכילים) שחורים.

אז ככה – אם משהו מאכזב במישור אחד מנסים למצוא נקודות אור לזכותו במישור אחר, אז צבעוני הוא לא, האם הוא טעים ? התשובה לזה היא כמובן עניין של טעם (דה ?), אבל מי שירצה לשווק פרי זה יגיד עליו שטעמו עדין. הגדרה מעורפלת משהו שלרב מסתירה מאחוריה מאמץ להסתיר סוג של תפלות טעם.

יש בו עדינות טעם שיכולה (עם עיניים עצומות ומחשבות מרחיקות לכת) להזכיר מתיקות וחמיצות, תכלס הלשון שלנו רגילה לטעמים מודגשים יותר והמונוכרומאטיות משתלטת על הטעם וגורמת לו להרגיש לנו כטעם תפל משהו.

אז לסיכום הברברת – ידידנו קובו – חתיך מבחוץ מפתיע מבפנים. ובדיוק בנקודת כינוס זו מתחילה שרשרת של שאלות על גבול הפילוסופיה (קחו אויר, אנחנו מתחילים לצלול) :

האם אל מול החיצוניות המפוארת של פרי מדברי זה ניתן להגדיר את פנימיותו כריקנית ?

האם הפנימיות שלו מאכזבת אל מול ארגמניותו המלכותית במעטפת ?

האם ההפתעה היא דווקא שלילית ?

האם חוסר צבע וטעם תפל הם בהכרח דבר רע ?

למעשה כאשר פרי זה מצטרף אל חבורת בעליי טעם וצבע, האם הוא תורם להם ? האם יכול להיות שנוכחותו (וגם ייחודיותו, תכונותיו וחשיבתו המונוטונית) למעשה מעצימה את שאר החבורה ?

האם נבדלותו הוא לגנותו או שמא לזכותו ?

נקודות מעניינות למחשבה !

עכשיו קחו את הפרי ואת כל הדיון דלעיל והציבו במקום הקובו דמות (או אישיות או בן אדם כלשהוא, כאמור לבחירתכם), שחיצוניותו מהודרת ופנימיותו שטוחה למולה, וחיזרו שוב על כל אותן שאלות לגביו.

למעשה כצלם קולינרי פעמים רבות הצגת הפרטים הקטנים והעצמתם עומדת לנגד עיניי, הדגשה של הפרטים הייחודים שיהפכו את המנה למיוחדת ולמעוררת עניין.  אז למרות שתמונת הקובו נראית כמו אפקט מהאייטיז (תמונה בשחור-לבן עם פרט אחד צבעוני) הוא מעניין, מושך את העין וייחודי בדרכו המיוחדת לו.

כל שנותר לי לאחל לקובו (ולאנשים שכמותו) וגם לפירות שסביבו (ולמעגלים החברתיים שנעים סביב אנשי ה"קובו") שתהיה להם שנה מלאת ייחודיות, שנת נבדלות, העצימו את ייחודכם ועם המונוטוניות שמאפיינת אתכם, רוצו קדימה כי דרככם סלולה.